פרשנות מצטטת על שמואל א טז:טז

וישם לפניהם וגו': ידוע כי בנוהג שבעולם כל דבר שאדם רוצה להשתמש בו להנאתו ולטובתו, יעמידהו תחלה לפניו (וזה מפני שהעינים רואות לפנים ולא לאחור, והאכילה ודבר אחר לא יעשה אותם האדם אלא מצד פנים), ומה שהוא לפני האדם, הוא ברשותו ותחת ידו ליהנות בו כחפצו ולעשות בו כטוב בעיניו, והבא לעכב על ידו יקחהו תחלה מלפניו; ולפיכך הושאלה מלת לִפְנֵי להורות שהדבר הוא ברשות פלוני ליהנות בו כרצונו, כגון הנה ארצי לפניך (בראשית כ' ט"ו), והארץ תהיה לפניכם (שם ל"ד י'), ארץ מצרים לפניך היא (שם מ"ז ו'), יהושע בן נון העומד לפניך (דברים א' ל"ח) כלומר המשרת אותך, אמור נא אדונינו עבדיך לפניך (ש"א י"ו י"ו) כלומר הנה אנחנו מוכנים לעשות את אשר תצוה, כאשר עבדתי לפני אביך כן אהיה לפניך (ש"ב י"ו י"ט), וזולתם, ומזה גם כן בל' ארמית מליצת קדם מלכא, שאומרים דרך כבוד במקום למלכה (עיין אוהב גר, עמוד י"ג) תחלת הנחתה היתה להורות שעבוד והכנעות, שהמדבר עם המלך עושה עצמו כמוכן תמיד לעשות כל אשר יצוהו. והנה מליצת שם לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויושם לפניו לאכול (בראשית כ"ד ל"ג), וישם לפני שאול (ש"א ט' כ"ד), ואשימה לפניך פת לחם ואכול (שם כ"ח כ"ב), וזה אינו צריך פירוש; ומצאנוה ג"כ בלשון מושאל, וזה בשלשה מקומות, האחד כאן, והשני למטה (כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, והשלישי במשנה תורה (ד' מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ושלשתם ענין אחד להם, והוא כי משה הגיד לישראל את דברי ה', והניח הענין ברשותם לקבל ושלא לקבל, כי תחלת נתינת התורה לישראל לא היתה דרך צווי והכרח, אלא ברצונם ובנפש חפצה באו בברית את ה' אלהיהם, כמו שכתוב כאן ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וכן לענין המשפטים כתוב (למטה כ"ד ג') ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ואח"כ כתוב ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואז לקח את הדם וזרק על העם והביא אותם בברית; וכמו שעשה עם האבות בצאתם ממצרים, כן עשה עם הבנים בשנת הארבעים, וזה טעם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, והתורה ההיא היא הברית אשר כרת אתם בערבות מואב (מסימן ה' עד סוף סימן כ"ח מס' הדברים). ומה שלא ענו גם בפעם ההיא כל אשר דבר ה' נעשה, הוא כי כבר היו מורגלים לקבל עליהם דבר ה' ביד משה מארבעים שנה ולמעלה, ולא היו צריכים לומר בפיהם נעשה ונשמע, ושתיקתם היתה כהודאה; לא כן כאן שהיה משה עומד בתחל שליחותו, הוצרכו לגלות דעתם בפירוש ולומר כל אשר דבר ה' נעשה, והנה המשכיל יבין כי באמת לא הניח ה' ברשות ישראל לקבל ושלא לקבל תורתו, כי הנה קודם לכן כבר אמר להם (למעלה י"ו כ"ח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, אך אמתת הענין היא כי גלוי היה לפניו ית' כי אז תכף ליציאתם משעבוד לגאולה אם היה שואל אותם אם רצונם לקבל תורתו ולבוא אתו בברית להיות לו לעם והוא יהיה להם לאלהים, ודאי לא יסרבו ואחור לא יסוגו, על כן שם הדבר לפניהם שיבחרו כרצונם. וכן בשנת הארבעים אחרי אשר הכה לפניהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונתן להם את ארצם, ודאי היה שבנפש חפצה יבאו אתו בברית. וכיוצא בזה עשה יהושע בזקנתו ואמר לישראל (כ"ד ט"ו) ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבודון; לא שהיו רשאים לעזוב את תורת ה', אך יודע היה יהושע שמאהבתם שאהבו אותו ואת אלהיו ומשמחתם ששמחו בו ובאלהיו, אשר הביאם אל המנוחה ואל הנחלה ודאי יענו (כמו שענו) חלילה לנו מעזוב את ה', ועי"כ גם אחר זמן יהיו יותר זהירים בשמירת מצותיו, מאחר שברצונם קבלו אותם עליהם. וכן מליצת נתן לפני מצאנוה במשמעותה הראשונה, כגון ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם (בראשית י"ח ח'), מה אתן זה לפני מאה איש (מ"ב ד' מ"ג), ואתן לפני בני בית הרכבים גביעים מלאים יין (ירמיה ל"ה ה'), ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י"ט י"ד), וגם זה איננו צריך פירוש, ואין אני רואה חלוק בין נתן לפני ושם לפני כשהלשון בהוראתו הראשונה הפשוטה ובלתי מושאלת, אבל מצאנו נתן לפני בלשון מושאל, כגון ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום (דברים ד' ח'), ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום (שם י"א ל"ב), על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם (ירמיה ט' י"ב), ואלה לדעתי ענין אחר להם, כי הנה ושמרתם לעשות הוא צווי מוחלט, ואיך יאמר אחר זה אשר אנכי נותן לפניכם היום, אם הכוונה אשר אנכי מניח ברשותכם לקבל ושלא לקבל? וכן מה טעם על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם? והנה העיקר חסר, והיל"ל אשר נתתי לפניהם, והם קבלוה, ועיין עוד מלכים א' ט' ו', וירמיה כ"ו ד', ומ"ד י'. לכך אומר אני כי לשון שם לִפְנֵי כשהוא נאמר בהשאלה, הוא בכוונה שתכף ומיד יבחר האיש אם לקבל ואם שלא לקבל, כמו כאן וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', ומיד ויענו כל העם יחדו ויאמרו; אבל נתן לפני הוא בכוונה שאימתי שירצה יבחר, כגון ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה (דברים י"א כ"ו), והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך (שם ל' א'), החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (שם שם י"ט) בכל אלה אין הכוונה שיבחרו מיד, אלא גם מיד וגם לדורות בכל זמן שירצו יבחרו להם הברכה או הקללה. וכן התורה הניח ה' אותה לפנינו שנדבק בה או נתרחק ממנה כל זמן שנרצה. אמנם מה שכתוב בירמיה (כ"א ח') הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות, היושב בעיר הזאת ימות וגו' שלא היה הענין לדורות אלא לשעה אין הלשון מדוייק, והיה לו לומר הנני שם, או הנני משים, לא הנני נותן, אלא שרצה ירמיה לאחוז בלשון הכתוב בתורה החיים והמות נתתי לפניך, גם כי שם הכוונה לדורות וכאן לשעה; וידוע כי כן היה דרך ירמיה לקחת מליצותיו ממליצות הנביאים אשר היו לפניו.

ואם ישוב הנגע ופרח בבית הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא י״ג:י״ב) אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג) והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם וטעם הפריחה כבר פירשתיה וכן צרעת פורחת היא (ויקרא י״ג:נ״ז) בבגדים ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם" אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה וזהו טעם "בבית" כי בכל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין ת"ל ופרח ועניני הכתובים האלה כפי המדרש ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא ונתץ את הבית לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא ואמר עוד (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו כלומר שלא חזר בו ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ וזה תיקון המקראות כמדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גידול וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י) ונוספה נחלתן (במדבר לו ד) ויאמר בדבר החוזר כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיהו יא יא) ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא והנה ענינו שחזר הנגע והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה ואם כן יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו כי כל נגע החוזר טמא מוחלט ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא ואם לא חזר טהור אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז) לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל: